ניר חסיד[1]
מלחמת רוסיה–אוקראינה המחישה כי יתרון צבאי בעידן של חדשנות משבשת נקבע לא רק על פי איכותם של אמצעי הלחימה, אלא גם על פי יכולתו של הצבא לאמץ אמצעים חדשים ו להטמיעם בזמן. למרות נחיתותה הצבאית הרחיבה אוקראינה בתוך שנים ספורות את יכולותיה בתחום המערכות הבלתי מאוישות והקימה קווי ייצור המוניים של אמצעים כמו כטב"מי FPV מונחי סיב אופטי, מיירטים נגד כטב”ם, כטב”ם תקיפה ארוך טווח מדגם AN-196 Liutyi, ומערכות לוחמה אלקטרונית. את הרחבת השימוש בהם ליווה שינוי במנגנון הרכש. מיזם Brave1 שהוקם ב-2023 והורחב ב-2025 לשוק מקוון, מאפשר ליחידות בצבא לרכוש אמצעים מתכלים באמצעות נקודות המוענ קות להן על בסיס ביצועים מאומתים. בפועל, מנגנון זה מקשר בין הפעילות בשדה הקרב להערכת האפקטיביות ולהקצאת המשאבים.
הספרות על חדשנות משבשת הצביעה עד כה על הפוטנציאל של טכנולוגיות זולות ונגישות לשנות את יחסי הכוחות מול ארגונים מבוססים, ועל הקושי של מערכות צבאיות להסתגל לקצב השינוי שהן מאפשרות. הצלחתו של מיזם Brave1 מצביעה על ממד נוסף, שאינו נובע רק מהטכנולוגיות שקודמו במסגרתו אלא גם מהשינוי במנגנון קבלת ההחלטות והרכש. מכאן עולה האפשרות להרחיב את הדיון אל חדשנות משבשת מוסדית, שבה השינוי המערער את דפוס הפעולה המקובל מצוי לא רק בטכנולוגיה אלא באופן שבו המדינה מארגנת את הבחירה, הרכש והאימוץ שלה. Brave1, אם כן, הוא מקרה המבחן היחיד הידוע שבו התקיימו יחדיו הרכיבים המוסדיים שיידונו להלן, בהיקף המאפשר תצפית שיטתית ובתיעוד הנשען על דיווח ממשלתי ומחקר אקדמי. מבצע שאגת הארי בפברואר 2026 המחיש כי לדיון משמעויות החורגות מהזירה האוקראינית, המשפיעות על היבטים כמו האופן שבו מובן תפקידו של הכוח האווירי בלחימה ופוטנציאל השיבוש בשדה הקרב המודרני.
הבעיה
התמשכות המלחמה באוקראינה הביאה לקצב שחיקה גבוה של אמצעים טכנולוגיים מתכלים בדרג הלוחם, ואילצה את אוקראינה למצוא פתרונות לאלתר. כך, לדוגמה, כטב”ם מסוג קוואדקופטר מבצע בממוצע כשלוש משימות וכטב”ם מתאבד משימה אחת, כאשר כ-90% מהמערכות מתכלות מדי שנה, ורק כ-20%-40% מהן מגיעות אל היעד בשל אמצעי הנגד (Berthelsen). מה שמתיישן במהירות אינו גוף הכלי אלא ערוץ השליטה שלו (הקשר עם המפעיל) והמענה לאמצעי הנגד. התוכנה עודכנה לעתים מדי יום והחומרה עברה גרסאות אחת לחודשים אחדים, ומשפחה שלמה של כטב"מים מונחי סיב אופטי גדלה בתוך כשנה עד לכשליש ממערך הכטב"ם התוקף.
בניסיון לספק מענה יעיל יותר יזמה הממשלה ב-2022 את תוכנית "צבא הרחפנים" (Army of Drones) שריכזה תרומות, רכש, אספקה והכשרת מפעילים. הפרלמנט, מצידו, העניק ב-2023 פטור לכטב"מים ורכיביהם ממכס וממס ערך מוסף. במקביל צמחה מלמטה תעשייה שמקורה בקהילת חובבי הרחפנים האזרחית, ורוב היצרנים החדשים היו צוותי מתנדבים קטנים שפעלו ממניע ביטחוני ולא עסקי. זהו דפוס החדשנות המשבשת בהגדרתה הקלאסית, שבו טכנולוגיה אזרחית זולה עוקפת את התעשייה הביטחונית הממוסדת. מספר היצרנים המקומיים עלה משבעה ערב המלחמה לכ-500, וכושר הייצור השנתי הגיע לכ-4.5 מיליון מערכות המספקות כמעט את כלל הביקוש ( Berthelsen;Ukraine War Analytics).
אולם הגדלת ההיצע לא פתרה את בעיית הקשר האלחוטי שבין הרחפן למפעיל. פרק הזמן עד שרוסיה חוסמת אותו בהפרעות אלקטרוניות מתקצר, ומשתנה בקצב של שבועות. לכן, למרות הגידול בכושר הייצור, לא ניתן להבטיח שהאמצעי המתאים יגיע ליחידה המתאימה בזמן. מחקר המבוסס על 36 ראיונות מתאר מערכת שהייתה מהירה בקצוות ואיטית במרכז. בקצוות פעלו מהנדסים אזרחיים ומפעילים בחזית זה לצד זה בלולאות שיפור קצרות שהקדימו בהרבה את מחזורי הרכש השנתיים. במרכז, לעומת זאת, חייבו תקנות החירום קביעת תקנים למערכות בלתי מאוישות בתוך חודש, וכל שדרוג טכני — למשל שינוי באנטנה או ברכיב הגנה מפני הפרעות — חייב את היצרן לעבור שוב את הליך הקודיפיקציה של רישו ם המערכת מחדש בקטלוג הרכש הממשלתי. כתוצאה מכך התעכבו אישורי סוכנות הרכש ורכיבים דו-שימושיים נתקעו במכס. נוסף על כך לא הייתה גישה אחידה בין היחידות, ושיתופי הפעולה הראשונים נשענו על קשרים אישיים ועסקיים שהרחיבו את פערי היכולות ביניהן ללא תלות בהישגיהן המבצעיים.
המנגנון
מיזם Brave1 הוקם באפריל 2023 בשיתוף המטה הכללי, משרד הטרנספורמציה הדיגיטלית, משרד ההגנה וגופים ממשלתיים נוספים, והורחב באפריל 2025 לשוק מקוון (Ministry of Digital Transformation). לפי עקרון הפעולה שלו, יחידה המבצעת תקיפה מעלה תיעוד מצולם. לאחר אימות התיעוד במערכת הפיקוד והבקרה DELTA, היחידה מזוכה בנקודות לפי מחירון פומבי המשקלל את חשיבות היעד ואת מורכבות התקיפה, ולבסוף ממירה אותן בציוד לפי בחירתה. בשנת פעילותו הראשונה של השוק הזמינו באמצעותו יותר מ-400 יחידות לוחמות כ-500,000 מערכות, ובהן כטב"מים, כלים רובוטיים ומערכות לוחמה אלקטרונית בשווי מוערך של כמיליארד דולר, וזמן האספקה הממוצע התקצר לכשמונה ימים (Ukraine MoD). המנגנון משמש לרכש אמצעים טקטיים ומתכלים בלבד, בעוד מערכות אסטרטגיות נרכשות במסלולים המדינתיים ובסיוע בינלאומי.
לפני שניגשים לניתוח, ראוי לסמן שתי מגבלות. תצפית זו אינה מוכיחה שהמנגנון הוא שהביא לתוצאה בשדה, שכן לא פעלה לצדו חלופה ריכוזית שאפשר להשוות אליה, וחלק מהנתונים מבוססים על דיווח אוקראיני. כמו כן קיים הסבר מתחרה, ולפיו הצלחת המנגנון נשענה על מגזר טכנולוגי אזרחי מפותח שקדם למלחמה ועל מימון חיצוני חריג, ולא רק על העיצוב המוסדי.
החידוש אינו טמון אפוא רק במהירות הרכש אלא בזהות הגורם המגדיר את הדרישה. במנגנון המקובל מגבשת מנהלת תוכנית מרכזית, במשרד ההגנה או במטה הכללי, מפרט על בסיס הערכת צורך, ובסופו של התהליך מקבלת היחידה מארז ציוד תקני התואם את סוג הכוח שאליו היא משתייכת, כך שהיחידה היא נמענת ההקצאה. באוקראינה התהפך הסדר, שכן היחידה הופכת ללקוח כאשר היא מגדירה את הדרישה בעצם הרכישה, והספק לומד מהמכירות אילו אמצעים מוכיחים את עצמם בשדה.
מחדשנות טכנולוגית לחדשנות מוסדית
לפי תזת החדשנות המשבשת, מוצר זול ופשוט יותר, נחות בתחילה בביצועיו, נכנס בשולי השוק ומשתפר בהדרגה עד שהוא דוחק את הספקים הוותיקים, שממוקדים בלקוחותיהם הקיימים ומאחרים להגיב. אביתר מתניה ואלון ברקמן הרחיבו תזה זו לזירה הביטחו נית במאמרם "אמל"ח דיגיטלי: הפוטנציאל של הפלטפורמות הדיגיטליות הגלובליות לשיבוש שדה הקרב המודרני". הם מראים כיצד פלטפורמות אזרחיות זולות ונגישות עוברות התאמה לשימוש כאמל"ח דיגיטלי ויוצרות שיבוש מול צבאות סדירים, ואיך הקושי של ארגון גדול להסתגל במהירות מעניק יתרון לשחקן קטן וזריז.
Brave1 אינו סותר תזה זו אלא מרחיב אותה. מייקל הורוביץ (Horowitz) הראה שאימוץ חידוש צבאי תלוי לא רק בזמינות הטכנולוגיה אלא ביכולת הארגונית לקלוט אותה, ושדווקא צבאות עשירים מתקשים בכך. לפי טענה זו, יכולת האימוץ היא תכונה נתונה של הארגון, המסבירה מי מאמץ ומי לא. המקרה האוקראיני מצביע על אפשרות אחרת, שלפיה המדינה יכולה לתכנן את יכולת האימוץ שלה בעצמה ובאמצע מלחמה, כך שהיא הופכת מתנאי מוקדם למושא החדשנות. מכאן שבעוד חדשנות טכנולוגית משנה את הכלים שבידי הצבא, חדשנות מוסדית משנה את האופן שבו הצבא מסגל אותם אל תוך מערך הכוח.
שוק מקוון, מתקדם ככל שיהיה, מקצר את הדרך בין היחידה לספק אך אינו מעניק לה את סמכות ההחלטה או השליטה בהקצאת המשאבים. עדות נוספת לאופיו המוסדי של השינוי היא שמנגנון Brave1 הפך גם למנגנון מדידה, שהרי מספר התקיפות שאומתו בווידאו ב-2025 זהה למספר המדווח כתפוקת תוכנית התמריצים, ומכאן שמנגנון שנועד להקצות ציוד שימש גם כמקור הידע של המדינה על המתרחש בחזית. הספרות על חדשנות צבאית נוטה להבחין בין חזית מסתגלת לעורף בירוקרטי איטי, אך מחקר על חדשנות פתוחה מראה שהפער האמיתי הוא בין מוסדות סגורים לרשתות אזרחיות פתוחות, והמקרה האוקראיני ממחיש בדיוק את זה: קו החלוקה אינו בין חזית לעורף אלא בין רשתות בלתי-פורמליות — בין אם בשדה הקרב ובין אם במגזר האזרחי — לבין המרכז המוסדי הפורמלי. חדשנות מבוזרת אינה מספיקה כשלעצמה, וכדי שתתפשט נדרשת סביבה מוסדית המזהה את החידושים, מאמתת אותם ומקצה להם משאבים. מנגנון Brave1 הוא כזה, והצליח להפוך למידה מקומית ליכולת מערכתית.
מדוע רוסיה וארצות הברית לא הגיעו לשם
ההשוואה למקרים אחרים מחדדת את הטענה. ברוסיה נשען הצד המבוזר של הרכש הצבאי בשנתיים הראשונות למלחמה על רשת בלתי-פורמלית של קרנות התרמה, יצרנים פרטיים ובתי מלאכה מאולתרים. בין אפריל לדצמבר 2024 בלבד היא העבירה לצבא יותר מ-65 פיתוחים, ובהם 31 סוגי כטב"מים, 20 מערכות לוחמה אלקטרונית ושמונה כלים רובוטיים קרקעיים, אך ללא פתרונות אחידים, סטנדרטיזציה ובקרת איכות לא ניתן היה להעריכם או לייצרם בהיקף נרחב יותר (War on the Rocks). כדי לרסן את הביזור ולהחזירו לפיקוח משרד ההגנה הוקם באוגוסט 2024 מרכז "רוביקון" (Lapaiev) במטרה להפוך את השימוש בכטב"מים, רחפנים ומערכות אוטונומיות לזרוע לחימה ממוסדת ומערכתית. מנגד, בארצות הברית פועלות יוזמות כמו AFWERX ו-Defense Innovation Unit במטרה להנמיך את חסמי הכניסה לספקים קטנים. אלא שלעיתים קצב מתן המענקים גובר על יכולתה של המערכת לקלוט את החידושים, ויזמים נותרים בלי לקוח צבאי שיאמץ אותם, מה שמכשיל את תהליך המסחור (CNAS), כפי שצפוי ממדינה שהמחסום אצלה ארגוני ולא תקציבי. פתיחת הדלת בפני היזם אינה דומה למתן כוח קנייה בידי היחידה שתשתמש במוצר. ברוסיה ובארצות הברית חסר אחד משלושת הרכיבים שהתקיימו יחד באוקראינה, והם סמכות החלטה ברמת היחידה, שכבת אימות ותקינה מרכזית, וזיקה ישירה בין ביצוע מאומת למשאבי רכש.
מחיר החדשנות המוסדית
יחד עם זאת, נדרשת חקירה מקיפה יותר לתיקוף הטענה, על מנת לשלול מקרה שבו שלושת הרכיבים מתקיימים והמנגנון נכשל, או מקרה שבו אחד מהם נעדר והמנגנון מצליח. לפחות על פי Brave1 נראה שאתגר העברת הסמכות משמעותי לא פחות מעצם הקמת פלטפורמת רכש מקוונת, שכן הוא זה שמעמיד את התקציב ואת שכבת האימות והתקינה מאחוריה (Modern War Institute). למרות זאת, לחדשנות מוסדית, בדומה לטכנולוגית, יש גם מחיר. ראשית, יחידה המתוגמלת על בסיס מדד עלולה להסיט את מאמציה אל המשימות הנמדדות ולהזניח את אלה שאינן ניתנות למדידה (Holmström & Milgrom), תופעה שתועדה גם במשטרי יעדים בשירות הציבורי (Bevan & Hood), ומפקדים אוקראינים אכן הזהירו מפני משחוק (gamification) הלחימה (Shuster, TIME). שנית, תחרות על משאבים עלולה לפגוע בלכידות היחידה, שהיא משאב מבצעי בפני עצמו (Shils & Janowitz). ובנוסף, ריכוז הרכש והמידע בפלטפורמה אחת עלול ליצור ריכוזיות מסוג חדש. Brave1 הוא שקובע אילו מוצרים ייכנסו לקטלוג, יתוקננו ויתומחרו בנקודות, ולכן יצרן שאינו מופיע בו אינו נגיש ליחידות גם אם מוצרו יעיל. כך הופך המנגנון שנועד להסיר חסמים לדלת היחידה שדרכה עוברים כולם, ומפקדים אוקראינים הצביעו גם על החשש מריכוזם של נתונים מבצעיים רגישים בידי גורם אחד (Shuster, TIME).
לסיכום, מחירון הנקודות הוא דרך של המדינה לכוון את פעילות היחידות. ערכם של יעדים קשים הועלה, ערכם של טנקים הופחת ככל שנעשו קלים יותר לפגיעה, וערכו של שבוי הועלה כדי לסייע בעסקאות שבויים (Business Insider). כך נוצר סוג של פיקוד בתמריץ ולא בהוראה, המתקיים במקביל לשרשרת הפיקוד המסורתית ומחוצה לה, ומעורר שאלות על אחריות, על שקיפות ועל הגבול שבין אוטונומיה מבצעית לשליטה מרכזית. יתרה מזו, ככל שהרכש עובר אל היחידות, המרכז מאבד את התמונה של הנעשה בחזית, ולכן נדרשה אוקראינה לפצות על כך בכלי ניטור דיגיטליים (Bondar). הלקח אינו מוגבל למערכות בלתי מאוישות. גם בזירה האווירית, כשקצב השינוי הטכנולוגי מתקצר, המבחן אינו הרעיון המבצעי אלא היכולת לקיים אותו לאורך זמן מבחינת אספקה, תחזוקה והכשרה (Burczynska). קיצור מחזורי החדשנות מחייב מנגנוני רכש, סמכות ולמידה מוסדיים שיביאו את החידושים אל היחידה הנכונה בזמן. לכן, אם חדשנות משבשת מזוהה בעיקר עם טכנולוגיה המאתגרת את המוסד, המקרה של Brave1 מצביע על אפשרות משלימה, שגם המוסד עצמו יכול להיות משבש.
[1] חסיד, נ. (אוגוסט 2026). BRAVE1 והשיבוש המוסדי של הרכש הביטחוני. (תצפית אווירית 6/2026). מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל.