ההגנה האווירית של איחוד האמירויות במערכה: יעילות ומגבלות

ד"ר שרה פיינברג וד"ר תומר פדלון[1]

ההגנה האווירית הפכה לעמוד תווך מרכזי בלוחמה במזרח התיכון, המעוצבת על ידי אסטרטגיית האיום האיראני המתמשך על העורף. בעוד ישראל משמשת כמקרה מבחן מרכזי לבחינת הגנה אווירית, מדינה המשלבת תחכום טכנולוגי עם ניסיון קרבי נרחב, מבצע "זעם אפי" (Epic Fury)[2] מציב במוקד מקרה מבחן נוסף: איחוד האמירויות הערביות. הפסקת האש שהושגה, ב-8 לאפריל 2026 לאחר כחמישה שבועות של תקיפות מתמשכות מאפשרת הערכה ראשונית של ארכיטקטורת המערכת וביצועיה בלחימה בעצימות גבוהה. ניתוח זה נסמך על נתונים ממקורות פתוחים ומידע ממשרד ההגנה האמירתי, שנאסף בתנאי מלחמה המגבילים גישה לנתונים מקיפים.

במהלך המבצע, איחוד האמירויות הייתה היעד המרכזי לתקיפות איראניות במפרץ. על פי נתונים רשמיים ממדינות המפרץ, כמחצית מהתקיפות האיראניות כוונו אליה. במקרה האמירתי, למעלה מ־80% מן האיומים הנכנסים היו כטב"מים, נתון המשקף את הסתמכותה של איראן על מערכות זולות ליצירת לחץ מתמשך. על פי נתונים רשמיים מאיחוד האמירויות, בין 28 בפברואר להפסקת האש ב־8 באפריל, יירטה ההגנה האווירית 2,256 כטב"מים, 537 טילים בליסטיים ו־26 טילי שיוט. היקפי האיומים היומיים הגיעו למאות פריטים, דבר המצביע על דפוסי תקיפה רציפים. הנתונים הזמינים מצביעים על שיעורי יירוט של למעלה מ־95% כנגד טילים בליסטיים וכטב"מים לאורך התקופה.

מתקפה זו הופכת את המקרה האמירתי לזירת בחינה ייחודית להערכת ביצועי מערכות הגנה אווירית מתקדמות ורב־שכבתיות, בתנאי לחץ מתמשך ובעוצמה גבוהה. בשונה מישראל, שמערכותיה נבחנו במספר סכסוכים, האמירויות מציגה תצורה ייחודית: ארכיטקטורה מגוונת במיוחד, שנבנתה באמצעות אינטגרציה של מערכות שנרכשו בחו״ל, ולא דרך ניסיון מבצעי ממושך של מערכות מקומיות כמו בישראל.

ארכיטקטורה מגוונת

מערכות ההגנה של האמירויות התגבשו לאורך עשורים באמצעות שלבי רכישה עוקבים, שכל אחד מהם שיקף מענה לאיומים אזוריים מתפתחים וללקחים מבצעיים. נקודת מפנה מוקדמת ניתן לזהות בשלבים המאוחרים של מלחמת איראן-עיראק. בנובמבר 1986, תקיפות שיוחסו לעיראק נגד תשתיות נפט אמירתיות חשפו את פגיעותה של המדינה לאיומים אוויריים והדגישו את מגבלות יכולות ההגנה שלה באותה עת. ניסיונה של האמירויות לרכוש טילי סטינגר אמריקאיים עיצב דפוס פעולה מתמשך: אסטרטגיית רכש שמטרתה השגת אוטונומיה אסטרטגית והאצה של בניין הכוח.

גישה זו התחזקה לאחר מלחמת המפרץ ב־1991, כאשר האמירויות פתחה במהלך נרחב של מודרניזציה צבאית, שכלל בין היתר רכישת מטוסי קרב מתקדמים כדוגמת F-16 Block 60 , Desert Falcon ומיראז’ 2000 מתוצרת דאסו. החל משנות האלפיים, הוסט הדגש בהדרגה לעבר פיתוח מערך הגנה אווירית קרקעי רב־שכבתי. רכישת מערכות Pantsir-S1 סיפקה יכולות הגנה נקודתית ראשוניות, ובהמשך שולבו מערכות Patriot PAC-3 ו־THAAD לשיפור היכולת להתמודד עם איומי טילים בליסטיים. בשנים האחרונות נוספו שכבות נוספות באמצעות מערכות כגון KM-SAM הדרום־קוריאנית וגרסאות Barak מתוצרת התעשייה האווירית לישראל, המשקפות מגמה של גיוון טכנולוגי והעמקת שיתופי פעולה ביטחוניים (ראו נספח).

ארכיטקטורה זו מציגה מערך הגנה אווירית רב־שכבתית ומשולבת, המתוכננת לפעול בתנאי איום מתמשך ורב־ממדי. באמצעות מבנה של רצף יירוטים, המקשר בין הגנה מפני טילים בליסטיים בשכבות האנדו־אטמוספרית העליונה והאקסו־אטמוספרית התחתונה (THAAD), יירוט אטמוספרי בינוני ועליון (Patriot, KM-SAM, Barak-8), ושכבות הגנה נקודתית כנגד איומים בגובה נמוך ובנפחים גבוהים (Pantsir-S1, SkyKnight), המערכת נועדה להגדיל את הסתברות היירוט תוך הפחתת הפגיעות לכשל של אחת משכבות ההגנה.

דפוסי הרכש של האמירויות בשנים 2020–2025 תרמו באופן פעיל לעיצוב ארכיטקטורה זו. רכישת 452 מיירטי PAC-3 מארצות הברית בשנת 2019 משקפת היערכות לתרחישי תקיפה חוזרים ובהיקפים נרחבים, בעוד שגיוון בין ספקים שונים מחזק יתירות מערכתית ומפחית תלות בספק יחיד. מערכות חיישנים, לרבות מכ"מי התרעה מוקדמת אווירית ופלטפורמות אלקטרו־אופטיות, ממלאות תפקיד מרכזי בזיהוי, מעקב ותיאום בין שכבות ההגנה. השכבות התחתונות משקפות את החשש הגובר מפני איומים זולים בהיקפים גדולים, ובראשם כטב"מים ותחמושת משוטטת, המחייבים מענה מדרגי, ניתן להרחבה וכלכלי. בסיכומו של דבר, המערכת מגלמת היגיון מבצעי מתהווה של הגנה רב-שכבתית, המותאמת לעמוד בלחץ מתמשך.

ארכיטקטורה זו מבוססת בעיקר על מערך קרקע-אוויר אך מתוגברת גם באוויר. בתחילת מרץ 2026 נפרסו מטוסי התרעה מוקדמת אווירית, ובראשם ה־E-7 Wedgetail האוסטרלי, לצורך חיזוק יכולות הגילוי והמעקב. במקביל, צי הקרב של האמירויות  בעיקר F-16E/F Block 60 ומיראז’ 2000-9, תרם ליירוט איומים בגובה נמוך, ובהם כטב"מים וטילי שיוט. גם מסוקי התקיפה AH-64 Apache הופעלו למשימות איתור והשמדה של כטב"מים, לרבות דגמי ״שאהד״ האיראניים.

נכסים אוויריים אלה מהווים רכיב אינטגרלי במאמץ ההגנה האווירית הכולל, ומספקים גמישות מבצעית והרחבת כיסוי, במיוחד מול איומי גובה נמוך. עם זאת, נוכח מגוון ייעודיהם המבצעיים, הם אינם נתפסים כשכבת הגנה ייעודית, ולכן אינם נכללים בטבלה לעיל.

ארכיטקטורה זו ניצבת בפני אתגר אינטגרציה מבני הנובע מההטרוגניות שלה. אף שמערכות אמריקאיות, דרום־קוריאניות וישראליות ניתנות להפעלה משותפת, מערכות שמקורן בספקים שונים עשויות להישען על פרוטוקולי פיקוד ושליטה נבדלים, קישורי נתונים וארכיטקטורות חישה שונות, דבר היוצר אתגרים מובנים של יכולת פעולה משותפת.

מעיצוב לביצוע

מבצע "זעם אפי" מהווה מבחן משמעותי ראשון, בעוצמה גבוהה ובזמן אמת, לארכיטקטורת ההגנה האווירית האינטגרטיבית של האמירויות. בפן האופרטיבי, המערכת הציגה ביצועים הגנתיים מרשימים, עם שיעורי יירוט מדווחים העולים על 95% הן כנגד טילים בליסטיים והן כנגד כטב"מים. אמנם נתונים אלה קשים לאימות בשל מגבלות צנזורה, ממצאי OSINT ראשוניים מצביעים על רמת ביצוע גבוהה.

ביצועים אלה משקפים את ההיגיון האסטרטגי שבבסיס המערכת: היכולת לפעול בסביבת איום המאופיינת בלחץ איראני מתמשך. השילוב בין מערכות יירוט בגובה רב, שכבות הגנה תחתונות ויכולות ייעודיות נגד כטב"מים, אפשר לאמירויות להתמודד עם מתקפות רוויה מבלי להביא לקריסה מערכתית. בבסיס האפקטיביות ניצבת לאו דווקא איכותן של פלטפורמות בודדות, אלא רמת האינטגרציה בין חיישנים, מערכי פיקוד ושליטה ומיירטים, המשתלבים לכדי שרשרת קבלת החלטות מהירה ורציפה.

ההגנה האווירית של איחוד האמירויות תפקדה היטב אל מול האיומים שנשקפו לכלכלה המקומית. למרות תקיפות מתמשכות, השיבושים לתשתיות קריטיות ולמערכת הפיננסית היו מינימאליים ואלו המשיכו לפעול. במובן זה, אפקטיביות אינה נמדדת רק בשיעורי יירוט אלא בשמירה על רציפות תפקודית — מניעת תרגום לחץ אווירי להשפעות כלכליות מערכתיות, ובכך שלילת מטרותיה האסטרטגיות העיקריות של איראן.

עם זאת, מבצע "זעם אפי" חשף גם מגבלות מבניות משמעותיות בארכיטקטורה זו, ובראשן מלכודת אסטרטגית הנובעת מאסימטריה כלכלית. בעוד שהמערכת מותאמת היטב להתמודדות עם טילים בליסטיים עתירי ביצועים, היא מתקשה לשמר שיעורי יירוט עקביים מול היקפים גדולים של כטב"מים איראנים זולים. אתגר זה משתקף, בין היתר, בהחלטת אוקראינה לפרוס במרץ 2026 כ־201 יועצים צבאיים לאמירויות, ערב הסעודית וקטר. צעד זה מדגיש את המורכבות המבצעית שבהתמודדות עם מתקפות כטב"מים המוניות. הסתמכותה של איראן על נחילי כטב"מים זולים וברי חידוש מהיר נראית מכוונת פחות לחדירה ישירה של מערך ההגנה האמירתי, ויותר לשחיקה מואצת של מלאי המיירטים היקרים.

במובן זה, מערך ההגנה האווירית של האמירויות עלול להפוך מנכס מגן לנכס שערכו נשחק, התלוי במידה גוברת באספקה חיצונית רציפה. דינמיקה זו באה לידי ביטוי גם בחבילת הסיוע הביטחוני האמריקאית בשווי 8.46 מיליארד דולר, שאושרה במרץ 2026, הכוללת מערכות THAAD, פתרונות נגד־כטב"מים ותחמושת אוויר־אוויר.

תודות

המחברים מבקשים להודות לאור אמיני, עוזר מחקר במרכז אלרום, על סיועו הרב בהכנת תצפית אווירית זו.

נספח - ארכיטקטורת ההגנה האווירית המגוונת של האמירויות (2020–2026)[3]

הטבלה מציגה את מערך ההגנה האווירית של האמירויות כארכיטקטורה רב־שכבתית, המאורגנת לפי גובה יירוט, ייעוד מבצעי וסוגי האיומים. נתוני הרכש לשנים 2020–2025 שולבו באופן סלקטיבי, במטרה להמחיש את תהליכי הפיתוח והחיזוק של כל שכבה לאורך זמן.

[1] לציטוט: פיינברג,ש. ופדלון,ת. (אפריל 2026), ההגנה האווירית של איחוד האמירויות במערכה: יעילות ומגבלות (תצפית אווירית 1/2026). מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל. 

 [2] המבצע מוכר בישראל בשמו "שאגת הארי", אולם תצפית זו נוקטת בשמו הרשמי שניתן ללוחמה בכלל הזירות במזרח התיכון, לרבות בזירה האמירתית.

[3] הטבלה מבוססת על עיבוד ממצאים ממחקרו של ד"ר לואיג'י מרטינו (2026), UAE Air Defense Network Stands Against Iranian Fire, TRENDS Research & Advisory, וכן על נתוני רכש ממסד הנתונים של SIPRI  (2020-2025) ומקורות פתוחים נוספים.