שילוביות או עצמאות? על השימוש בתווך האווירי בקרב היבשה

בעשור האחרון התגבר השיח על עתידו של התמרון היבשתי בצה״ל ועל כדאיותו. זאת לנוכח ההיסוס בהפעלת כוחות היבשה במערכות מאז מלחמת לבנון השנייה, והספקות, כולל בצה״ל עצמו, לגבי הישגי התמרון מול האויבים במעגל ראשון ונכונות הדרג המדיני להפעילו לנוכח תפיסתו את החשש מפני נפגעים בציבור הישראלי.

בהרצאה שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי לקראת סיום תפקידו התייחס הרמטכ״ל אביב כוכבי לסוגיה זו בהרחבה. כוכבי טען כי יכולת התמרון הנוכחית של צה״ל שונה לגמרי, ומבוססת על מה שכינה "תיעוש הדיוק": כמות גדולה מאי פעם של מודיעין בזמן אמת, המוזרם על ידי חדר מודיעיני אחורי לכל צוות קרב חטיבתי ובוודאי שלכוחות גדולים יותר, מתיך את כל אמצעי האיסוף של צה״ל למארג אחד ומאפשר לחשוף את האויב; ואש על כל צורותיה, מהאוויר ומהיבשה במגוון עוצמות אדיר, אשר משמידה את האויב הנחשף ולמעשה סוללת את דרכו של הכוח המתמרן בשדה הקרב.

כל זה, המשיך כוכבי, מתאפשר בזכות המהפכה הדיגיטלית, ש״עושה מהפכה גם בשדה הקרב כי היא מחברת את כולם לכולם. כל מי שנמצא במערכת המתקדמת שלנו, צי״ד 750, יכול ללחוץ בטאבלט על בית, שאותו הוא רואה בתלת ממד; המטרה הזו תופיע בכל המערכות של אמצעי התקיפה, יחליטו מי התוקף, האם זה 15-F או מסוק קרב, וזה ייתקף בעניין של דקות. זה הרבה יותר מקרב משולב; זה קרב מהותך".

זהו ללא ספק חזון שאפתני, שיש בו יומרה מבורכת להתיר את הקשר הגורדי של שדה הקרב המודרני: אויב נעלם, שיש לו מעט מאוד מרכזי כובד אסטרטגיים שהשמדתם או כיבושם יהוו הכרעה, המסתתר בקרב אוכלוסייה אזרחית ומאיים הן על הכוח המתמרן והן על העורף הישראלי ביכולת אש מתקדמת מאי פעם. כל זה בעולם שבו לגיטימציה פנימית ובין־לאומית לפעולה ותודעה ציבורית קובעות את תוצאת המערכה לא פחות מהתוצאה הפיזית בשדה הקרב.

מחקר זה מבקש לדון בנגזרת אחת, שחשיבותה קריטית למימוש החזון של בניין הכוח והפעלתו במסגרת "הקרב הרב־ממדי" (Multi Domain Battle): השילוביות בין חיל האוויר ובין כוחות היבשה. הסיוע האווירי לכוחות היבשה וההשתתפות האווירית בהכרעה הקרקעית היו מאז ומתמיד סוגיות משמעותיות. בעולם שמציג כוכבי האמצעים הקרקעיים והאוויריים מהותכים זה לתוך זה לבלי הפרד. אפשר וצריך לשאול אם זהו עולם אפשרי, והאם יש דרך מציאותית יותר להפיק את המיטב מן היכולות האוויריות והקרקעיות.

בניין הכוח הנוכחי של צה״ל משמר את ההפרדה בין כוחות היבשה לבין הכוח האווירי המסייע, אשר מופעל על ידי חיל האוויר. למעשה, מפקד הכוח המתמרן תלוי הן במודיעין המוזרם מאחור, כולל המודיעין שמספקים הכוחות המתמרנים עצמם אשר "מהותך" מאחור על ידי תאי המודיעין, והן בהפעלת האש האווירית הנשלטת גם היא על ידי תאי התקיפה. הדבר מעלה שאלה משמעותית לגבי יכולתה של המערכת לתפקד ביעילות בתנאים של ערפל קרב, לחץ פיזי ונפשי כולל נפגעים, ו"פקקים" העלולים להיגרם בעת הפעלת כוחות גדולים במרחק רב מן הגבול.

התשובה התאורטית היא העלאה משמעותית של זמינות האמצעים המוטסים, על ידי רשת תקשורת רחבה שתקשור בין כלל האמצעים בשדה הקרב, ועל ידי הקצאת אמצעים אוויריים לצרכי כוחות היבשה באמצעות מערכות קבלת החלטות מבוססות Al, לצד הרחבת המענה הארגוני של ממשק אנושי. כוחות היבשה אמנם מצטיידים גם בכטמ״מ קטנים וברחפנים, אולם אלה מוגבלים לטווחים הקרובים אל הכוח. עיקר המענה לצרכים של דרג האוגדה ומטה אמור להגיע מאמצעים המופעלים על ידי חיל האוויר – כלי טיס מאוישים וכטמ״מ כגון "זיק" ו"ענני סערה" (כטמ״מ בגדלים בינוני וקטן למשימות שונות).

ואולם לימוד ההיסטוריה של הסיוע האווירי, כמו גם עיון ביקורתי בהנחות לגבי יכולתה של הטכנולוגיה לפתור קשיים מבצעיים, מעלה שאלה אם אכן מדובר במבנה הנכון. אנו מציעים לבחון חלופה אחרת: חיזוק עצמאותם של כוחות היבשה בשדה הקרב, לרבות הכפפה מבנית ומעשית של אמצעים אוויריים רבים למפקד היבשתי, בדומה לתפיסה העומדת בבסיס אוויריות יבשה בצבאות רבים בעולם. כך תצטמצם תלותם של הכוחות בשדה הקרב במשאבים המוקצים "מאחור", בפרט מודיעין ואמצעי תקיפה, ואלה יהוו אמצעים תומכים ולא תנאי לפעולה.

גם חלופה זו נשענת על הזדמנויות טכנולוגיות של כלי טיס לא מאוישים, של סנסורים ושל מערכות הגנה מקומיות. אולם בשונה מהטכנולוגיות הדרושות להפעלת תפיסת השילוביות, אלה מבוססות יותר, וההישענות עליהן אינה יוצרת נקודת כשל יחידה (single point of failure). ובעיקר, הן תואמות יותר את ראיית העולם של המפקד היבשתי ואת יכולתו האמיתית של הכוח היבשתי להפיק את המיטב מאמצעים אוויריים.

חיזוק עצמאותם של כוחות היבשה, תוך הקניית יכולות רחבות יותר בממד האווירי – גם הפעלה של כטמ״מ גדולים יותר (כמו "ענני סערה" ו"זיק") וגם הפעלה של אמצעי הגנה אווירית מקומית על הכוחות – יהפכו את יכולת הפעולה ביבשה ליציבה יותר ולאמינה יותר. מתן אחריות לזרוע היבשה לבנות את כוח הכטמ״מ לצרכיה יאפשר גיבוש תפיסה מבצעית שלמה וסנכרון של מאמצי בניין הכוח לקרב היבשה.

גם חיל האוויר ייבנה ממהלך שכזה. צמצום הקשב הפיקודי והארגוני וצמצום משאבי כוח אדם במפקדות המוקצים למשימות הסיוע ליבשה יאפשרו לחיל האוויר להפוך לדומיננטי יותר בתכנון המערכתי ובבניין הכוח למשימות שבהן הוא שחקן בלעדי: פעולה בעומק ובמעגל שלישי, הגנה אווירית, הגנה מפני איום האש ועליונות אווירית. לחיל האוויר ייוותר תפקיד בקרב היבשה, אך הוא יועתק למשימות שבהן למטוסים יש יתרון ברור: אמנעת כוחות, תקיפת ביצורים ומבנים בחימוש כבד לקראת תמרון, תקיפת מערכי אש המאיימים על הכוחות ותקיפת המערך הלוגיסטי של האויב.

למטכ״ל יש תפקיד כפול בתהליך חיזוק היבשה: ראשית, הוא יצטרך לתמוך את התהליך המורכב ולוודא שניתנים לזרוע יבשה הכלים המתאימים. שנית, הוא יידרש לצמצם את סמכותו הריכוזית בקבלת החלטות על הקצאת כוח אווירי לסיוע ליבשה ובפיתוח כטמ״מ למשימות היבשה – הנובעת במידה רבה מכך שהוא הגורם המאזן כיום בין שתי זרועות אשר מבצעות יחד את אותה המשימה.